"לדעת שאתה אף פעם לא לבד, גם לא בתקופת הקורונה"

דיירי רשת עד 120 פותחים את הלב, משתפים במחשבות
"לדעת שאתה אף פעם לא לבד, גם לא בתקופת הקורונה"

בתקופה מאתגרת זו, כשישראל מתמודדת כמו כל העולם עם מגפת הקורונה, דיירי בתי עד 120 אינם מרגישים לבד. צוות מסור דואג לבריאותם הפיזית, הנפשית והחברתית, שומר על חוסנם  ומבטיח להם גם בשעה מורכבת זו חיים מלאים בתוכן ובעניין.

בזמן שבני הגיל השלישי מתויגים כגורם בסיכון ושירותי בריאות הציבור מעידים על גידול עצום במקרי הדיכאון בקרב האוכלוסייה המבוגרת, בבתי רשת עד 120 מתקיימת פעילות ענפה של תרבות פנאי ויצירה, חיי חברה עשירים לצד טיפול רפואי צמוד מסביב לשעון. אין זה מפתיע לשמוע משפטים כמו: "זאת הייתה אחת ההחלטות הכי טובות וחכמות שעשיתי, להצטרף למשפחת עד 120."

כשמדברים על הקשיים שהביאה עימה שנת 2020, כולנו חושבים, כמובן, על מגפת הקורונה,
התחלואה הקטלנית והנזקים הכלכליים הנלווים אליה. אולם, כפי שפרסם לאחרונה פרופ' אמיר מנדל בהארץ, ישנו תחום נוסף, כואב לא פחות הפוגע קשות ברבים מאיתנו, שאותו הוא מכנה המגפה הפסיכיאטרית. זוהי תופעה רחבת היקף של חרדה, דיכאון ותחושות ייאוש, שבאופן לא מפתיע, כמו מגפת הקורונה, אוכלוסיית הסיכון המרכזית בה היא בני הגיל השלישי. אלה שנשארו לבד בבית גדול וריק, שאיבדו את האחיזה בשגרת החיים, הופרדו מבני המשפחה והחברים, חוששים מכל יציאה מהבית. השילוב הכפוי בין בידוד להיעדר האפשרות לקיים פעילויות מפיגות בדידות גרם לעלייה של כ-40% בפניות למרפאות הציבוריות לבריאות הנפש.

אלו שהצליחו לחמוק מגזירת גורל זו הם בני גיל הזהב שהקדימו תרופה למכה ועברו להתגורר בדיור מוגן ברשת עד 120, בבתים שבהם נשמרת שגרת חיים פעילה ומתקיימים חיי חברה וקהילה ערים, והכול על פי המגבלות של משרד הבריאות ובפיקוח רפואי צמוד.

"אם לא הייתי מתגוררת בתקופה הזו בעד 120 הייתי מטפסת על הקירות, ואני ממש
לא בטוחה לאן הייתי מגיעה,"
כך אומרת זיוה אשד, דיירת הבית שבהוד השרון, "זה היה יכול להיות  פשוט נורא, להישאר לבד, ואני מאושרת שחסכתי את זה מעצמי, שבחנתי בזמן את האפשרויות ובחרתי בבית שהכי התאים לי, בית עד 120 שבהוד השרון."

    [txtRefId_i][/txtRefId_i]

    לקבלת פרטים נוספים

    check מאשר קבלת ניוזלטר ו/או פרסומים במגוון תחומים בהתאם לתקנון

    חיי חברה עשירים, בריאות תרבות ויצירה, עניין ופנאי

    ברשת הדיור המוגן עד 120, הפועלת בתל אביב, בראשון לציון ובהוד השרון (בימים אלה נבנה הבית הרביעי ברשת, במודיעין), התגייסו במהלך שמונת החודשים האחרונים בכוחות מתוגברים כדי לספק לדיירים תחושת יציבות לצד רשת ביטחון חברתית החיונית לתקופה מורכבת זו, שאותה כולנו עוברים.

    "הבסיס הוא לתת לדיירים תחושה של ביטחון, שאנחנו כאן בשבילם, אוהבים אותם, דואגים להם, עושים בשבילם את כל מה שרק אפשר," אומרת בהקשר זה דליה מנדלמן זוננפלד, מנכ"לית הבית בתל אביב, ומוסיפה: "מהר מאוד הבנו שחוץ מהשמירה על הבריאות הפיזית חשוב לא פחות לשמור גם על הבריאות הנפשית, העשייה והפעילות החברתית, ומעל לכל, על מצב רוחם, שלוות נפשם ותחושת הביטחון של הדיירים."

    למטרה זו נערכו בהנהלת הרשת כדי לייצר מציאות חדשה, סוג של "שגרת חירום", המאפשרת את המשך הפעילות התרבותית וחיי החברה הענפים של תושבי הבית, תוך שמירה אדוקה וקפדנית על החוקים החדשים הנובעים ממגבלות עידן הקורונה. וכשברחבי המדינה בוטלו פעילויות תרבות, בידור ופנאי, דווקא דיירי בתי עד 120 זכו לתגבור של הפעילויות הקבועות: יותר הרצאות, חוגים ואירועי חברה.

    "אין ספק שעושים כאן את כל מה שאפשר כדי שלא נרגיש את קשיי הקורונה," אומרת ד"ר פיאמטה בן ישי, המתגוררת בבית עד 120 שבתל אביב. "בכל יום אנחנו יורדים להרצאות מצוינות, חוגים ופעילויות, אפילו יותר ממה שהיה לפני תקופת הקורונה. אנשים מרגישים צורך להיות יחד בעת הזו."

    והיא מוסיפה: "למרות שאני גרה לבד בדירה שלי, יש לי את כל האופציות להיות ביחד, וזה מאוד חשוב. אם הייתי עדיין מתגוררת בבית הגדול והריק שלי אני לא יודעת איך הייתי עוברת את זה, איך הייתי שורדת לבד, כשאני בהסגר מהעולם. זה הרי גלוי לעין עד כמה אני פעילה ושמחה, נהנית מכל האפשרויות שהבית פותח בפניי."

      [txtRefId_i][/txtRefId_i]

      לקבלת פרטים נוספים

      check מאשר קבלת ניוזלטר ו/או פרסומים במגוון תחומים בהתאם לתקנון

      גשר של קשר

      מעבר לכל הפעילויות, בבתי עד 120 מקפידים לשמור על קשר חם והדוק עם כל אחת מהדיירים. אנשי הצוות הם מעין 'גשר אנושי' בין דיירי הבתים לבני המשפחה, שבימי הסגר מנועים מלבקר את ההורים והסבים.

      "את קמה בבוקר, פותחת את הדלת, ואת אינך לבד," מבקשת להדגיש לאה וולקוב, התגוררת בבית עד 120 שבראשון לציון, "תמיד יש בוקר טוב, תמיד את פוגשת מישהו, רואה מישהי. בכל שעה יש את מי שיבוא וישאל, 'מה נשמע? חסר משהו? את צריכה משהו?' בימים כאלה, שבהם אסור להתחבק, היחס הזה שמרעיפים עלינו זה החיבוק הכי גדול שניתן לקבל."

      "לבחור בבית עד 120 זה אחד הצעדים הכי חכמים שעשיתי," אומרת בחיוך רחב מתיה שובל מבית עד 120 שבתל אביב. "יש לנו כאן קבוצות של חברים, הדואגים זה לזה ובכלל, פעילויות הפנאי והיצירה שמתקיימות בבית שלנו עושות פלאים, אני תמיד אומרת שזה הפסיכיאטר הכי טוב שיכול היה להיות לי."

      הבריאות שלכם במקום הראשון

      לצד הזכות להמשיך ולקיים חיי חברה גם בימי מגפה, בית הדיור המוגן מחויב לעשות ככל האפשר כדי להבטיח את בריאות הדיירים. ההקפדה על הבידוד וההשגחה הקפדנית על כל מי שנכנס בשערי הבית לצד טיפול רפואי צמוד וקשר אישי עם גורמי הרפואה הפועלים בבית הם יתרון משמעותי. העובדה שבכל בית פועלים רופא ואחות בכל שעות היממה, שבעה ימים בשבוע, מונעת מהדיירים את הצורך להזדקק לשירותי קופות החולים ולהיקלע לסכנות האורבות במרפאות החיצוניות.

      וכך, באופן אירוני, מסביר בנצי דברת המתגורר בבית עד 120 שבראשון לציון, דווקא אוכלוסיית הסיכון, בני גיל הזהב, מרגישים הכי מוגנים בימים אלה: "אני דואג יותר לילדים ולנכדים
      מאשר לעצמי, כי אני יודע שפה יש לי רופאה, יש לי אחות אחראית, יש מי שידאג לי. מספקים לנו את כל הצרכים שלנו, ולא רק מבחינה רפואית. נותנים לנו דברים שאי אפשר לרכוש בכסף – יחס, גישה, אמפתיה, התחשבות. אני מרגיש שבצוות מתייחסים אלינו כאילו אנחנו ההורים שלהם."

      "לחלקם אנחנו תחליף לילדים שבאים לתמוך, לחבק ולחזק," מסביר שאולי דוד, מנכ"ל בית עד 120 שבהוד השרון, "לאחרים אנחנו דווקא סוג של הורים שאומרים להם מה לעשות ומה אסור, או פשוט חברים שבאים אליהם בתקופה קשה ואומרים, 'יאללה, ביחד נעבור את זה'."

      "זה נפלא," מסכם את הנושא אמנון שפירא, המתגורר בבית עד 120 שבהוד השרון, "זה כאילו אצלנו בבית בכלל לא מרגישים שיש קורונה. המקום הזה הוא כמו אונייה ששטה על מי מנוחות כשבחוץ מנשבות רוחות סערה."

        [txtRefId_i][/txtRefId_i]

        לקבלת פרטים נוספים

        check מאשר קבלת ניוזלטר ו/או פרסומים במגוון תחומים בהתאם לתקנון